קצב התוף כקצב הלב

קצב התוף בקצב הלב
צילום: עומרי סקופ 

“עוד כשהייתי עובר קטן בבטן של אימא, היא נהגה לתופף על בטנה, כי היא רצתה שיהיה לה בן מתופף, ואפילו אבא נהג להרכיב אוזניות על כרסה ההריונית ולהשמיע את הקונצ’רטו מספר 2 לפסנתר של יוהנס ברהמס. אני די בטוח שכך החלה אהבתי למוזיקה בכלל ולמוזיקה קלאסית בפרט, ומהרגע שהצלחתי לאחוז בידיי מקלות תופים – בערך בגיל שנתיים – לא עזבתי אותם מעולם. נולדתי בבית מוזיקלי, לאבא פסנתרן ולאימא שמכירה יותר שירים מ”ספוטיפיי”. התחלתי לנגן עוד כשהייתי בן שנתיים, ואפשר לומר ש״נגזר״ גורלי להיות מוזיקאי. עוד לא ידעתי על איזה כלי אני הולך לנגן כי עדיין הייתי קטן, אבל לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את ייעודי בתופים, ותמיד אמרתי – ועדיין אומר – שאני מצליח לבטא את עצמי בתופים טוב יותר מאשר בדיבור או בכתיבה. עצם העובדה שהספר הזה יצא לאור הוא הישג עצום בעבורי.”

עדן מספר: “בכל פעם שאני עוצם את העיניים, אני חוזר לזירת האירוע ולא מפסיק לחשוב שבקלות יכולתי להיות זה שמתחת לעמודים, מתבוסס בדמי במקומה. זה שמלאך המוות פסח עליי באירוע הזה לא אומר שהוא יפסח עליי שוב. אני מבין שאני לא אחזור להיות אותו אדם שהייתי ושמאותו רגע החיים שלי השתנו לגמרי: העדן של לפני והעדן של אחרי הם שני אנשים שונים”.

עדן בכר הוא האיש שחלם, פעל והגשים בזכות אירוע מצער. מתופף מגיל שלוש, כיאה לבן של מוזיקאי המשמש השראה, שותף ליצירה ועונה גם לכינוי “אבא”. בשמונה השנים האחרונות ניגן עם יותר מ-100 להקות וטס ל-30 מדינות שונות. מיום שאני זוכר את עצמי המעטתי במילים והרביתי בתיפוף. עכשיו החלטתי להוסיף מילים לקצב הזה שאני חי בו שנים.

״עדן בכר הוא מוזיקאי צעיר בעל כישרון גדול ואהבה אינסופית למוזיקה. בספרו הוא פורשׂ לפנינו, בכמות רבה, את התפתחותו כאדם וכאומן ומשתף אותנו במאבק המתמיד בין קריירה אומנותית הדורשת התמסרות טוטלית לבין החיים עצמם, חיי האהבה, הקשר ההדוק למשפחתו וגם ענייני דיומא, שעליהם אין הוא מוכן לוותר. מומלץ!״
רפי קדישזון, מוזיקאי

לרכישת הספר